קשה מאד לערוך
פרק קצר של תרבות צרפת. היא עשירה ושופעת וחבל להכניסה למיטת סדום. ובכל אופן, על
קצה המזלג:
הצרפתית היא שפת
אמם של כ- 122 מיליון איש ברחבי העולם. עד מלחמת העולם השנייה שימשה הצרפתית כשפה
בינלאומית לדיפלומטיה. האנגלית דחקה
את רגלי הצרפתית, למגינת לבם של הצרפתים שקנאים במיוחד בכל הנוגע לשפתם. הם נלחמים
– מלחמה חסרת סיכוי כמעט – באנגלית
החודרת לשפתם בכל דרך, בעיקר דרך הקולנוע, הטלוויזיה והמחשבים, בעיקר האינטרנט.
ידוע כי הצרפתים
אינם סובלניים במיוחד כלפי מי שאינו דובר את שפתם. גם כאשר הם יודעים מעט אנגלית,
יתעקשו לשוחח בשפתם הם. האמת, עם שפה כה יפה, קשה להאשימם.
האדריכלות
הצרפתית חבה את יופייה בראש ובראשונה לכנסייה הנוצרית. במאה ה- 11 נבנו כנסיות
רבות בסגנון רומנסקי. בין המאה ה- 12 למאה ה- 15 התפתח הסגנון הגותי כנסיות
מהודרות חלונות ויטראז' גדולים והבנייה רחבה וגבוהה. במאה ה- 14 במאה ה- 15 פרח
הסגנון הגותי המצועצע. הסגנון הגותי שלט באזורים רבים בצרפת עד אמצע המאה ה- 16,
ואז פינה את מקומו לסגנון הרנסנס.
ציור על כן החל
בצרפת כבר בשנת 1350. היו על הציור הצרפתי דאז השעות פלמיות ואיטלקיות. אחרי
מלחמות הדת במאה ה- 16 החיו את האמנות זרמים חדשים והשפעתם ניכרת גם בציור.
האסכולה הצרפתית
לציור פרחה כאשר סימון וואה (1590-1649) חזר לצרפת אחרי שהייה ממושכת ברומא. הוא
יסד את האקדמיה המלכותית לציור ופיסול. בציוריו, כמו גם בציורי תלמידיו נכרת השפעה
ונציאנית ורומאית.
סגנונו של
קאראווג'יו האיטלקי השפיע על אסכולת טולוז כמו גם ז'ורז' לה טור מלורן, שהושפע
בעיקר בשימוש באור וצל דיוקנאות שצייר. זו הייתה שעתם הגדולה של "ציירי
המציאות" שציירו סצנות גדולות, יותר של חיי המעמד העליון מאשר מחיי האיכרים.
שעתה הגדולה של
צרפת בציור הייתה בסופה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה העשרים, בעיקר עם
האימפרסיוניסטים: מונה, רנואר, פיסארו, מאנה, דגה, ואן גוך, גוגן, סזן ואחרים.
במאה העשרים בלטה בין השאר תנועת הסוראליזם בסגנונה ציירו מאסון, דושאמפ ומגריט.
הפיסול הגותי
אופיין בשאיפה לטבעיות וריאליזם וניתן למצוא דוגמאות בעיקר בכנסיות. במאה ה- 17
הושפע הפיסול בצרפת מהפיסול האיטלקי. הפיסול היה כפוף לחוקיה הנוקשים של האקדמיה
המלכותית. סגנונו של המלך לואי ה- 14, לו ניתן ביטוי בארמון ורסאיי הגרנדיוזי, התפשט
בכל צרפת וזכה לחיקויים שונים.
במאה ה- 18
השפיע סגנון הבארוק על הפיסול, בעיקר במחצית הראשונה של המאה. במחצית השנייה גילו הפסלים את הטבע והחלו
לפסל קרוב כמה שניתן לאנטומיה של האדם.
בסוף המאה ה- 19
קם פסל, הנחשב גם כיום כאחד מגדולי הפסלים שיצרו אי פעם: אוגוסט רודן (1840-1917)
שאמנותו לא תמיד הובנה בזמנה שכן הפסל הרחיק לכת מהסגנון האקדמי הרשמי שהיה מקובל.
מוסיקת הבארוק
הצרפתית במאות ה- 17 וה- 18 השפיעה מאד על מלחינים בכל רחבי אירופה דאז. בין
הבולטים: פרנסואה קופרן וז'אן פיליפ ראמו.
בתולדות האופרה
אי אפשר לשכוח את ז'ורז' ביזה ("כרמן") ואת ז'אק אופנבאך, היהודי.
המאה ה- 19 תרמה
את הקטור ברליוז ("הסימפוניה הפנטסטית") ואת סזאר פרנק. במקביל לציירים
האימפרסיוניסטים קמו גם מוסיקאים אימפרסיוניסטים כמו דביוסי, פורה וראוול.
מוקדם לסכם את
המאה העשרים, אבל צרפת, בזכות המספר הרב של המהגרים שקלטה במהלך המאה, אחראית ללא
מעט מוסיקה אתנית בסגנונות שונים: אלג'יר, סנגל, ואיי הודו המערבית.
תקצר היריעה
מלמנות את סופריה הרבים והנפלאים של צרפת. היצירה הצרפתית הראשונה בהיסטוריה היא
"שירתו של רולאן" (Chanson de Roland), היצירה מעלה על נס מעשי גבורה בתקופת הפסדו בקרב של שארל הגדול.
במאה ה- 16 קמו
סופרים והוגים גדולים כמו ראבלס, קלווין, ומונטיין.
האקדמיה הצרפתית
נוסדה בשנת 1635. תפקידה היה לארגן, לאחד ולמסד את הספרות, הדקדוק, והכתיב.
בעידן הקלאסי
כתבו מחזאים גדולים כמו מולייר, קורניי ורסין.
עמנואל דקרט עם
אמרתו: "אני חושב, משמע אני קיים" בישר את תור ההגיון ונקודת מפנה
במחשבה המודרנית.
המאה ה- 18 ראתה
ענקים כמו דידרו, שביקש לקבץ את כל הידע האנושי ב"אנציקלופדיה" שלו.
רוסו וולטר היו גם הם סופרים ופילוסופים של העידן החדש. ז'אן ז'אק רוסו הביא עמו
את מושג ה"חוזה החברתי" והניח בסיס אידיאולוגי למהפכה הצרפתית שלא אחרה
לבוא.
המאה ה- 19
העניקה לצרפת את גדול סופריה, ויקטור הוגו ("עלובי החיים") שאפיין את
התקופה הרומנטית. בלט גם סטנדהל עם "השחור והאדום" ו"מנזר פארמה".
הונרה דה בלזאק עם "אבא גוריו" ואמיל זולא עם "ז'רמינל". לאחר
מכן הגיעה עת הריאליזם, עם פלובר ו"מאדאם בובארי" שלו, וגם "חינוך
סנטימנטלי" המכיל תיאורים רבים ויפים של פאריס.
בשלהי המאה ה-
19 כתבו משוררים צרפתים מופלאים כמו ורלן, בודלר, רימבו ומאלארמה.
מרסל פרוסט היה
המאור הגדול של תחילת המאה העשרים עם שבעת הכרכים של "בחיפוש אחר הזמן
האבוד".
אחרי מלחמת
העולם השנייה הגיע עידן האקזיסטנציאליזם עם ז'אן פול סרטר, סימון דה בובואר, ואלבר
קאמי ("הדבר", "הזר").
את סגנון
"הרומן החדש" הצרפתי אפיינו סופרים כמו אלן רוב-גרייה ונטלי סארוט.
כיום יש בצרפת
סופרים-מהגרים לרוב, השרים לא פעם את תהילת הארצות מהם הגיעו.
סרטים אילמים
הוקרנו בבתי קפה בצרפת כבר בתחילת המאה. האחים לומייר הצרפתים המציאו את הראינוע
ועד היום מכבדים הצרפתים מאד את האמנות השביעית וחוגגים בשני פסטיבלי קולנוע
חשובים: פסטיבל דוביל ופסטיבל קאן. בתי הקולנוע הצרפתים הם תענוג לאוהבי הקולנוע.
מי שאינו מבין צרפתית טוב יעשה אם יבדוק את הסרטים שלידם כתוב VO דהיינו Version Original,
גרסה מקורית, אחרת הם עלולים לשמוע שחקנים הוליוודים דוברים צרפתית רהוטה: הצרפתים
אוהבים לדובב את סרטיהם.
שנות העשרים היו
כר ניסויים מרתקים, כמו סרטיהם של ז'אן ויגו ("אפס בהתנהגות"
ו"אטלאנט") ז'אן קוקטו, שהיה גם משורר גדול ו"כלב אנדלוסי"
סרט שעשו בצרפת בונואל וסלבדור דאלי.
עוד בימאים
צרפתיים בולטים היו רנה קליר, ז'אן רנואר, ומרסל קרנה.
בסוף שנות
החמישים ותחילת השישים שגשג "הגל החדש", בימאים צעירים, שחלקם היו בעבר
מבקרי סרטים, החלו יוצרים סרטים אישיים, ללא הסגנון המסורתי הכובל ששרר עד אז.
בלטו ביניהם פרנסואה טריפו ("ז'יל וז'ים"), ז'אן לוק גודארד ("עד
כלות הנשימה"), אלן רנה ("הירושימה אהובתי"), לואי מאל
("הנאהבים") וקלוד שברול.
הצרפתים ממשיכים
לעשות סרטים משלהם גם היום, וגם כאן, בולט חותמם של המהגרים החדשים.
תקצר היריעה
מלמנות את הפילוסופים הרבים שתרמו לצרפת את דרך החשיבה שלה. דקרט, שפינוזה, אלן,
ברגסון, סארטר, ורבים אחרים.
בחצייה השני של
המאה העשרים בלטו פילוסופים כמו רולנד בארט, מישל פוקו וג'וליה כריסטבה, שהרבו
לחקור את הספרות ואת הפסיכואנליזה.